הפעם אני רוצה לספר לכם על ספר המכוון לילדים שאינם זכו להכיר את אבא (או אמא) שלהם.
הסופרת, בלינדה בן-עטר-קוטלר מספרת שבמהלך גידול בנה, ללא אב, לא מצאה ספר או סיפור המתייחסים לילד שגדל כך.
הסיפור מספר על חיות בקיבוץ, בו מתגוררות משפחות שונות של בעלי חיים והילדים שלהם הולכים לגן. בגן חוגגים את יום המשפחה וכשהגננת הודיעה, שהולכים לחגוג ביחד עם אבא ואמא, מספר הסיפור, הפינגואין, החל להיות עצוב.
בדרך לבית, עם אמא שלו, הוא מסתכל על כל משפחות החיות בדרך.
אחרי שהם מגיעים לביתם, האמא שואלת את הבן שלה האם הכל בסדר, והוא לא מספר לה שהוא עצוב, "לא עניתי. ידעתי שזה רק יעציב אותה עוד יותר."
משפט שריגש אותי במיוחד, ילד קטן שדואג לאמו ולא רוצה להטריד אותה עם העצב שלו.
