מצאתי את עצמי, מספר פעמים, עם רגשות אשם בסוף היום, על כך שלא שיחקתי מספיק עם ילדיי, אבל כל פעם יש לי מה לעשות בבית, אני אומרת "רגע", "אולי עוד מעט", "עכשיו אני לא יכולה"... וכן, לפעמים אני גם מסבירה שאנחנו הגדולים צריכים לעשות דברים אחרים ולא יכולים לשחק כל הזמן כמו הילדים.
חשבנו פעם על כך, שאולי צריך להנחות את הילדים גם בזה, כיצד להעסיק את עצמם לבד ושזה גם יכול להיות מאוד נחמד?
הספר "מי ישחק איתי?" מעביר בצורה מקסימה את המסר
שלפעמים צריך לדעת גם לשחק לבד, ושלפעמים בני
המשפחה והחברים עסוקים בדברים אחרים, אבל זה לא אומר שהם הפסיקו לאהוב אותך.
"משעמם לי, אולי תשחקי איתי?" הוא מבקש מאמו. "אני
עסוקה," עונה אימא. "אז מי ישחק אִתִּי?"
שואל זנבנבון. "אף אחד!" עונה אימא והולכת לדרכה.
