יש ילדים תקשורתיים יותר ויש פחות, אבל אני חושבת שכל הורה מכיר את זה, שכשאנחנו רוצים לדעת משהו ושואלים את הילד, התשובות בדרך כלל יהיו דלות במילים... לדוגמה: איך היה בגן או בית ספר? כל הורה מכיר את התשובה "כיף."
חוץ מזה, שאני מאוד אוהבת משחקי קופסה בעצמי וזאת פעילות לילדים, ולשחק ביחד זה יוצר זמן איכות משפחתי נפלא. המשחק תשע דלתות הצליח להלהיב אותי לגמרי! מן התלהבות פנימית כזאת שהופיעה כשהרגשתי שבני ואני מדברים על דברים שלא היה יוצא לנו לדבר עליהם במצב שגרתי.
אסביר קצת יותר, מדובר במשחק, עם מטרה, לדעתי הפן הזה הוא בעיקר עבור הילד.
אבל תוך כדי המשחק יש שאלות, וזה כל הפלוס של המשחק הזה!
יש כל מיני סוגים של שאלות, שאלות שנוגעות לחיי היומיום, כמו המשפחה, יש גם שאלות שמפעילות את הדמיון, אבל בעיקר, יש שיחה בן הורה לילד! בכל תור יש אחד שהוא זה שמספר על עצמו והשני מחליט אם התשובה "מספקת", כך שניתן גם לעודד להרחיב את התשובה אם היא אינה מספקת אותנו.
מסכימים איתי שאם הילד עונה על משהו ואנחנו ממשיכים לשאול למה ואיך ומה, הוא מתחיל לאבד סבלנות? על אותה בעיה בערך אנחנו ההורים לעתים גם נמנעים משאלות באופן כללי למרות שהיינו שמחים לשמוע יותר על עולם הילד שלנו.
הילדים מצדם משתפים פעולה ועונים באופן כנה וישיר יותר, כיוון שהם מרגישים שזה משחק, באופן חיובי.
בעצם, פתיחת הדלתות במשחק פותחת לנו דלת של תקשורת הדדית, דלת אל תוך עולם הילד, ומן הצד השני גם לילד נפתחת דלת לעולם ההורה.
באופן מקרי, יצאו לי כרטיסי שאלות לשאול את בני, שחלקם באמת היו מסקרנים למדי עבורי, כמו "מה קשה לי בבית ספר?" ו-"מה היתי רוצה לשנות אצל ההורים שלי?" מעניין לדעת, נכון?
אבל גם שאלות כמו "מה עשיתי שאני יכול להיות גאה בעצמי?", כך שהילד בעצם מגיע לחשוב על דברים חיוביים שבו.
זה הצד שלנו, כהורה, דרך ללמוד ולשמוע יותר על הילד שלנו ולגרום לו לספר לנו דברים, אבל יש גם פן נוסף, והוא כשמגיע תורנו לענות על שאלות.
מצאתי את עצמי עונה ומספרת דברים שממש לא היו עולים ביומיום, ובכלל, קלטתי עד כמה אנחנו ההורים בכלל ממעטים לספר לילדים שלנו על העולם שלנו, העבר שלנו, המחשבות שלנו, הרגשות שלנו!
אבל למה בעצם לא, הרי זה רק מוסיף לתקשורת!
